ג'וקר – הסרט זוכה פסטיבל ונציה, מתחיל השבוע להציג בבתי הקולנוע ורביד עטיה הלכה לראות אותו עם המתבגר. הם סיכמו את הסרט בשתי מילים: יצירת מופת.
טוב אולי זה מוגזם קצת, אבל ממש קצת. כי באמת מדובר סרט מרתק על נבכי הנפש האנושית, משולב עם אלגוריה חברית וביקורת חריפה על העולם, ותצוגת משחק לא פחות ממושלמת.
לדעתי זה צריך להספיק כדי לשלוח אתכם לקולנוע הקרוב, אבל אם במקרה זה לא – הנה עוד קצת ממה שיש לנו להגיד.
קודם כל, הערה חשובה לתשומת לב הצופים:
למרות שמדובר בדמות מקומיקס, אין בסרט הזה קלילות, הומור, או אקשן, מלבד כמה רציחות.
מדובר בדרמה רצינית ומעוררת מחשבה על הנפש האנושית, במקרו ובמיקרו.
הסרט מראה מה יכול לקרות לנפש מדוכאת אחת ומה יקרה לעולם כולו כשיש נפשות רבות שמדוכאות וסובלות.
טוד פיליפס, שכתב וביים את הסרט, עשה עבודה מופלאה עם כל השחקנים, מהתפקידים הקטנים ביותר ועד הגדולים ביותר.
הסרט מצליח להעביר בצורה מדויקת, בעיני, שרטוט נפשי של אדם פגוע, יחד עם נבואה חברתית אפוקליפטית.
ג'וקר
את רוברט דה-נירו, שמופיע בסרט כמנחה של תוכנית טוק שואו, אני תמיד נהנית לראות.
שחקנים ותיקים בסדר הגודל של דה-נירו נוטים להביא איתם
את האגו למסך, ובדרך כלל אפשר לראות את השחקן מתחת לתפקיד.
האגו לא נותן להם לשחרר ולהיכנע לגמרי לדמות.
אצל דה נירו זה לא ככה. כמה שהוא שחקן מעולה ומוערך, שמקבל תפקידים גם בגיל מבוגר, הוא נותן את כל המקום לדמות. תענוג.
את התפקיד המרכזי בסרט מגלם חואקין פיניקס, שמאז "גלדיאטור" יש לי סימפטיה אליו, שלא לומר חולשה נשית. הוא רחוק מלהיות סקסי בסרט הזה. הוא רזה להחריד, עקום ומטורף, ולא בקטע טוב, אבל וואו, איזה שחקן!
הביקורות בחו"ל כבר השתפכו על הסרט בכלל ועל המשחק של פיניקס בפרט, וציינו כי מדובר פה בהופעה שראויה לאוסקר. הם צדקו.
הבחור גאון. וירטואוז.
הוא מצליח להעביר את הניואנסים הכי קטנים בעזרת מבט בלבד, ושפת הגוף שלו תמיד תמיד מדויקת לסצינה ולדמות, ומשתנה בהתאם להשתלטות הג'וקר על נפשו.
הסרט מלווה את ארתור פלק, פגוע נפש מבוגר שגר עם אמא שלו ועובד כליצן, כשהוא הופך מאדם שנאבק להשיג חיים נורמליים לג'וקר, משוגע שטוב לו. ההתדרדרות הנפשית של ארתור מקבילה להתדרדרות האקלים האלים בגות'האם כולה.
ארתור הוא עוף מוזר בכל מקום ונטפלים אליו לא מעט, מרביצים לו ומתנכלים לו.
כל פעם קורה משהו שגורם למצבו הנפשי להתדרדר עוד קצת.
הקצה הוא גילוי סודות שגורמים לו להיכנע באופן סופי לשגעון.
בצורה פרדוקסלית, השיגעון הוא הדבר היחיד שמגן עליו.
הרגע בו "נולד" בו הג'וקר הוא רגע מכונן, מקסים, מרתק, עדין – ומפלצתי.
הטכניקה הקולנועית שגורמת לנו לסמפט את הנבל ולהיות בעדו פועלת גם כאן, אבל בעצם אין בסרט הזה אף אחד טוב.
כולם רעים וכולם קורבנות.
כשיצאנו המתבגר הרגיש שלי ציין את זה לטובה, כאחת מגדולותיו של הסרט.
כאמור, ג'וקר הוא סרט קודר ורציני, שאין בו טיפת אופטימיות או אתנחתא קומית לרפואה.
בשבילי זה היה כמעט יותר מדי, וחששתי שהמתבגר יצא מאוכזב.
להפתעתי הוא הסכים איתי שמדובר בסרט לא פחות ממדהים ואמר שהיה הולך לראות אותו שוב.
הוא גם השביע אותי שאני הולכת לכתוב ביקורת טובה. כאילו שאפשר לכתוב על הסרט הזה משהו אחר.
ולסגנון אחר לגמרי אבל סרט משובח לא פחות – את "אחוזת דאונטון" כבר ראיתם?
