"הארייט" הוא סרט פשוט מעולה, בכל היבט, אנחנו צריכים לדבר עליו יותר.
את הסיפור מעורר ההשראה והמרשים על הארייט טבמן אני מכירה כבר כמה שנים, אבל על הסרט לא שמעתי מילה, ובכלל לא ידעתי שעומד לצאת סרט כזה. ממש לא שמעתי עליו.
אחרי האכזבה והשעמום שלי משני סרטים מדוברים ומועמדים לפרסים שונים שיצאו ממש לאחרונה אני תוהה למה מדברים על סרטים מסוימים ועל אחרים לא.
על הסרט הזה בהחלט צריך לדבר יותר.
אין כאן חשש לספוילרים.
הסיפור ידוע וזמין בהרבה מקומות, אז אני מרגישה חופשי לתת את תקציר העלילה:
הארייט טבמן נולדה כשפחה בדרום ארה"ב באמצע המאה ה-19 בערך.
היא ברחה מהאדון שלה לבדה ובדרך נס, עם קצת עזרה מאנשים טובים בדרך, הצליחה להגיע לפילדלפיה, שם חיה כאישה חופשית.
שנה אחרי שיצאה לחופשי הארייט חזרה לדרום, שוב לבדה ובניגוד לכל מה שהמליצו לה, כדי להבריח מהאחוזה גם את אחיה.
אבל למעשה לא רק את אחיה, היא הצליחה להבריח.
הארייט הובילה מהדרום לפילדלפיה תשעה אנשים, ביניהם אישה מבוגרת ואישה עם תינוק קטנטן.
כולם הגיעו בחיים.
אישה, שחורה, הובילה תשעה אנשים במסע של 100 ק"מ מעבדות לחירות.
נדיר ומפעים כבר אז. אבל הם היו רק הראשונים.
בהמשך היא גם התחפשה לגבר וזכתה לכינוי הסימבולי "משה".
כך המשיכה לצאת למסעות לשחרור עבדים גם כשהעבדים המשוחררים נאלצו לעבור לקנדה והמסע הפך ממאה ק"מ – לאלף.
במסעות חוזרים לדרום הארייט שחררה עוד 70 עבדים והפכה למבריחת העבדים המכובדת ביותר.
היא נחשבה לאדם יוצא דופן וקיבלה הרבה מאוד כבוד באותה תקופה, משחורים ולבנים, גברים ונשים כאחד.
אבל זה לא הספיק לה, וברגע שהיה אפשר היא התגייסה לצבא של צפון ארצות הברית. גם שם היא זכתה להרבה כבוד וקודמה לתפקידי פיקוד.
היא הייתה האישה הראשונה בצבא ארצות הברית שהובילה מבצע צבאי, ואחת הבודדות שעשו זאת אי פעם.
לאחר מכן היא נאבקה על זכויות נשים ושחורים, ונפטרה בגיל 91, ב- 1913.
אז זה הסיפור של הארייט. מרשים כשלעצמו.
ומה עם הסרט?
הסרט הנהדר הזה הצליח לקחת את הסיפור של הארייט ולהפיח בו רוח חיים נדירה.
הוא מציג הארייט אנושית, מרגשת, ובהחלט יוצאת דופן ויחד איתה כל הדמויות האחרות.
להיות חופשייה או למות, אלה האפשרויות שהארייט ראתה ואותן התעקשה לממש.
מה שהופך את הסרט לנהדר הוא הרגישות שבה הוא מציג את הנפשות הפועלות ואת הדילמות שלהן ואת המאבק האבסולוטי של הארייט למען החופש.
אני לא יודעת כמה נאמנות הייתה לכותבי התסריט לסיפור המקורי מעבר לקווי המתאר שלו. כאן אני אמנע מלעשות ספוילרים.
בכל מקרה, התוצאה היא סרט שנראה איטי על פניו אבל סוחף את הצופים אל תוך הסיפור, גורם להם להזדהות עם הדמויות, ועל הדרך מלמד שיעור חשוב בהיסטוריה והעצמה אישית בכלל ונשית בפרט.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אפשר היה להפוך את זה בקלות לסרט אקשן רווי דם, יזע ודמעות, ואולי זה היה מושך אליו יותר צופים. בעיני, הבחירה לעשות סרט כל כך עדין ורגיש, שמדבר על הזוועות בלי להציג אותן ממש, היא אמיצה, ויותר מזה – חכמה.
זאת בחירה חכמה כי היא תאפשר, בסופו של דבר, למגוון רחב יותר של צופים להיחשף לסרט הזה, שאינו מוגבל לגילאים מסוימים.
אולי זה גם מה שמונע מהמבקרים לדבר עליו, אבל אני לגמרי מתכוונת לקחת אליו את המתבגרים שלי.
אני ממליצה לכם מאוד ללכת לראות את הארייט וחוץ מזה אני מקווה שאיכשהו הוא יהפוך לחלק חובה מתוכנית הלימודים בהיסטוריה ולא רק בארה"ב.
לביקורות סרטים נוספות של רביד עטיה –
לסקירות ספרים של מיי פלזיר –
